fbpx

מה ילד רוצה להיות

אני זוכרת מסדרון ארוך וחלונות חלונות מעל גובה עיניים של ילדה קטנה בראשית כיתה א'. אני זוכרת את קרני האור שחדרו את שיממון המסדרון  ואת צמרות העצים הירוקים שעיני הצליחו אז לתפוס.

אני זוכרת שלא הבנתי, אני זוכרת מורה שניסתה להסביר בדרך שלה, אני זוכרת שלא התיישרתי עם האמת האחת שהייתה, אני זוכרת: "צאי החוצה" משפט שבשגרה. אני זוכרת שעות של זמן אבוד במסדרון שומם, ומעל הכל אני זוכרת אותי הולכת בו, מנסה להעביר זמן שנראה עומד מלכת, בודקת את המרחב, אותי בתוכו, והוא בתוכי.

מה החומר רוצה להיות

"תחשבו מה החומר רוצה להיות" חוזרת ונוקבת שוב ושוב היוצרת ומעצבת הפנים הנועזת, מומחית החומרים שרון אלה. זהו משפט הפתיח, המוטו אותו היא נושאת ומפיצה לכל עבר. במאמרה  "תחשבו מה החומר רוצה להיות" היא מעלה לדיון את סוגיית מתיחת גבולות החומר. הנחת המוצא שלה טוענת להרחבת תכונות החומר מפיסיקליות בלבד לעולם התחושות והרגש.  לשם הרחבת הדיון היא מציעה התבוננות בעבודותיהם של STUDIO KOLEKTIV PLUS- THE IMPORTANCE OF THE OBVIOUS שנוצרו בהשראת עולם הסוכריות הנימוחות. דרך העבודות נבחנו אפשרויות החיבורים בין חומרים שונים, יומיומיים המוכרים לנו בגבולותיהם ובאפשרויות הפעולה שלהם. החיבורים החדשים והמרתקים יצרו שפה חדשה של צורה, מרקם ורגש.  השאלה שהעסיקה את היוצרים הייתה בדבר התחושות שהחיבורים האלו יעוררו בעיני המתבונן.

ממתקי בטון מה החומר רוצה להיות

אגב עבודותיהם הזכירו לי את עבודת המיצג האורבני היפהפייה שיצרה סמדר כרמלי בכיכר ספרא בירושלים. המיצג נראה כאוסף של כריות רכות בעלות מרקמים וצבעים עשירים, המפוזרות על פני השטח ומזמינים את העוברים והשבים לשבת ולהשתרע עליהן. סמדר לקחה את הבטון המוכר לנו כחומר קשה בעל קווים חדים וישירים והחדירה בו מראה רך באמצעות עבודה פיסולית המדגישה קימורים.

כיכר ספרא בשביל הילד

לגבי, מה שבעיקר תפס את מבטי, בעבודותיהם של כרמלי ושל STUDIO KOLEKTIV PLUS., היה זה המראה הקליל, הרך שהתקבל, מה שלא התיישב עם הנודע והמוכר: המראה הקר, קשוח ומנוכר של הבטון אליו אנו מורגלים. ריתקה אותי המחשבה, מה ניתן לעשות עם חומר, או מה יכול להתרחש, כאשר אנו מסירים מעלינו דפוסי חשיבה מקובעים.

מכאן אשאל את השאלות הבאות:

1.  עד לאן ניתן למתוח את גבולות החומר, מהם גבולות החומר? האם בכלל הם קיימים? וכיצד הם מתקיימים לצד ההתחדשות  

הטכנלוגית  היומיומית כמעט, החושפת בפנינו תכונות ואיכויות חדשות.

2.     מה הפוטנציאל הטמון בכל חומר?

3.    מה נדרש על מנת לבטא את הפוטנציאל הגלום בכל חומר?

תחשבו מה החומר רוצה להיות, חוזרת ומהדהדת במוחי שאלתה הפרובוקטיבית של שרון אלה. הרי שהמובן מאיליו כלל כבר אינו מובן. אם בזכות יכולתו המופלאה והבסיסית של החומר לים האפשרויות הגלום בתוכו, או אולי בזכות הקודים ואמות המידה, החשיבה עליהם נשענת התרבות שלנו, פוסט פוסטמודרניזם אם תרצו. קודים המאפשרים לנו פרספקטיבה פנורמית והתבוננות דרך מגוון רחב של  זוויות אפשריות, מה שמבקש את קיומם של אמיתות שונות בוא זמנית.

האמת היא, שאיננו יודעים באמת את גבולותיו ואולי טוב שכך, כי עת הסרנו מגבלות השכל המגבילות את החומר, פתחנו בפנינו אפשרויות פעולה שרק הדמיון יכול לבקש.

אז מהו בעצם חומר אם לא כל דבר והרי שגם אנחנו המתקיימים בעולם של חומרים, עוד חומר הדורש עצמו לדעת. אז ממה בעצם אנחנו עשויים? גופנו הוא מכלול שלם של חומרים ותרכובות אורגניות, המתפקדים זה לצד זה, יחד, במקביל, בניגוד, בהדדיות, בסבמיוזה. עם אוסף תכונות האופי, רגשות, נפש, זכרונות, חוויות וחומרים מנטליים. בהנחה כי היותנו חומר, אוכל להרחיב את שאלתה של אלה ולדרוש:

תחשבו מה הילד רוצה להיות" ולאחר מכן אוסיף" תחשבו מה הילד רוצה להיות במרחב…

"בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו והשתולל ועשה צרות ממין אחד וממין אחר, קראה לו אמא שלו: יצור פרא. ומקס אמר: אני אוכל אותך ואז היא שלחה אותו לישון בלי שום ארוחת ערב. בלילה ההוא התחיל פתאום לצמוח יער בחדר של מקס והא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ וים גדול התגלגל ובא עם סירת מפרש פרטית בשביל מקס והוא הפליג בה למרחקים ושט דרך לילה ויום, אל תוך שבועות וחודשים, על פני שנה ויותר, אל ארץ יצורי הפרא"

מה ילד רוצה להיות ארץ-יצורי-הפרא_A59

קריאה בספר הילדים מעוררת לדיון רחב בשאלות רבות. אתמקד בשאלה המנקרת במוחי באופן אישי:

מהם גבולות? מה טומנים בחובם הגבולות? מדוע הם נפרצים? לאן הם נפרצים?

כאשר מקס צריך להעביר את זמן עונשו בחדרו ריבועי המצומצם במקום בצבע ושאר אלמנטים, קורה הדבר הבלתי יאמן: יער מתחיל לצמוח בחדרו וכל הקירות נעלמים וכל העולם הגדול שבחוץ מתגלה לפניו תרתי משמע. הן במובן הפיסי, אך גם במובן הרגשי והתחושתי. מקס יכול לראות למרחקים, ואף להגיע לשם. הוא יכול להרגיש באופן חופשי ואף לבטא את כל תחושותיו במלוא העוצמה, דבר המביא אותו להכרות מחודשת עם עצמו.

במאמרם " ארץ יצורי הפרא: הפילוסופיה של הפוליטיקלי קורקט מאת גיל סלוביק ומיכל סלוסבר, נטען כי הסיפור טומן בחובו שכבות ורבדים של עומק, יותר מאשר הגלוי לנו בקריאה והבנה ראשונה. כהרחבה לכך, הם מביאים את התאוריה של ספיץ, המוצגת בספרה

(INSIDE PICTURE BOOKS  SPITZ, E. 1999)

לפי תאוריה זו, הטקסט והאיורים אשר נעשו שניהם בידי מוריץ, מהווים מקשה אחת שלא ניתן להפרידה. כך שהקורא נחשף בעצם לשני עולמות בו זמנית: עולם המציאות הבא לידי ביטוי במילים ומשפטים בעלי כללים ברורים ועולם הפנטזיה והדמיון הבא לידי ביטוי באיורים.

בואו נייצר מרחב פוטנציאלי שיקדם את הגשמת אישיותו של הילד

המתח שבין עולם המציאות והדמיון מתואר על ידי פסיכיאטר הילדים והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כשלב התפתחותי בחייו של הילד בתוך תאוריית יחסי אובייקט. ויניקוט מתאר זאת כ"מרחב פוטנציאלי". להגדרתו זהו המרחב החיוני להתפתחות נפשו התקינה של הילד.

המרחב הפוטנציאלי הוא מרחב רעיוני המהווה נדבך חשוב לשם הגשמת אישיותו של הילד. אך מה יקרה אם נוכל להרחיב את המרחב הפוטנציאלי, אם נאתר את נקודות ההשקה המחברות את המרחב הרעיוני והמרחב הפיסי למרחב אחד, אם נוכל לייצר מרחב פוטנציאלי ממשי המאפשר את התנועה הרחבה הטעונה בפוטנציאל הגלום בחומר – בילד

בספרו "יקיצות" מתאר הרופא והנוירולוג אוליבר וולף סאקס כיצד ניסה לטפל בחולים שנפגעו בילדותם ממגפת האנציפאליטיס לתארגיקה (מחלה עצבית שגרמה למצב קטטוני), באמצעות השימוש בתרופה L-DOPA

"התעוררות"

בשנת 1990 יצא לאקרנים הסרט "התעוררות", המבוסס על הספר. בסרט מתוארת חווייתו של הנוירולוג רובין ויליאמס שמגיע לעבוד במחלקה סגורה בה החולים לא מסוגלים להגיב או לזוז כתוצאה ממגפה (אנצפאליטיס לתארגיקה) שפרצה בשנים  .1917–1928הוירוס לא שיתק את מוחם, אך הם לא מסוגלים להגיב לגירויים. הרופא שהגיע למחלקה מצליח לגלות כי הם מסוגלים להגיב אך ורק לגירויים אינסטינקטיביים .

אחת הסצנות שנחרטו לי היטב בזכרוני, היא הסצנה המתארת את תנועתה של חולה במרחב. הרופא שם לב כי החולה הולכת מרחק מסוים עד שנעצרת ללא כל הסבר הנראה לעין. התבוננות נוספת בפעולה זו העלתה כי החולה הולכת על שטח מרוצף כלוח שחמט, היא נעצרת כאשר היא מגיעה לסופו. הוא הבין כי החולה יכולה לנוע במרחב, כתגובה אינסטנקטיבית, כל עוד מוגדר לה השטח לתנועה. הרופא מבקש לאשש את הבנתו ועורך ניסוי, הוא מגדיל את שטח התנועה, ממשיך ומצייר עוד ועוד משבצות שחמט ובאורח פלא, מגלה כי החולה ממשיכה להתקדם על המרצפות החדשות שצוירו.

אינני מתיימרת לדון בסוגיות רפואיות הקשורות למחלות עצביות כאלה ואחרות, אך הטבעתה הויזואלי במוחי של אותה סצנה, מעוררת אותי לדיון ביחס למרחב פעולה ומחזירה אותי שוב לחדרו של מקס תוך מחשבה על היחס שבין צמצום והרחבה פיסי- רעיוני ורגשי.

מקס משתולל ולכן נשלח לחדרו. הצמצום בהקשר למקס של מוריס סנדק מבוטא באופן פיסי והתנהגותי כאחד, שכן חדרו של מקס הוא חדר ריבועי קטן ומטרת העונש הוא להרגיע ולצמצם את התנהגותו הקולנית והמוחצנת.

הצמצום של החולים לעומת זאת, מתואר כשיתוק קטטוני מוחלט.

לעומת זאת, רעיון ההרחבה מבוטא אצל מקס בחופש פנימי שזוכה לו בזכות היכולת לחוות את המרחב הפוטנציאלי – מרחב הדמיון. ההרחבה בהקשר למרחב הפעולה של החולה נעשית על ידי הרחבה חיצונית של הגבולות הפיסיים המגדירות את שטח התנועה שלה.

מה קורה לחומר כאשר אנו מצמצמים או מרחיבים את מרחב הפעולה שלו?

ומה קורה לנו, לילדינו, כאשר אנו נמצאים בשטח מצומצם של פעולה. מהו שטח מצומצם עבורנו? האם זה גורם לנו לשיתוק קטטוני או שמא זה גורם לנו לצאת מכלינו לשבור, לנתץ ולפרוץ גבולות ומוסכמות כאחד?

רעיון ההרחבה ביחס למה ילד רוצה להיות במרחב, מתייחס להנחת היסוד הטוענת לביטויו המלא ובאופן המיטבי של מהותו ואמיתותיו.

דיוק המרחב הפיסי כפלטפורמה המאפשרת ביטוי של הילד באופן מיטבי, מביאה אותי להתבונן ברעיון ההרחבה, כמרחב המאפשר חווית פעולה.

לא מזמן שמעתי הרצאה נפלאה מאת נעמה קידר חוקרת האפנה, שהציגה את האמנית יאיוי קוסמה. יאיוי קוסמה, אמנית האוונגרד היפנית בת התשעים, נחשבת כיום, לאחת מגדולי אומנות הפופ ארט היפנים. בין ערב רב היצירות שלה לאורך חייה, בולטים בשנים האחרונות מיצגי הענק שלה המנוקדים בנקודות הפולקה המפורסמות שלה.

היצירות עוסקות  בשיח על אינסוף, נצחיות ועליה עצמה כמהות אינסופית המשתקפת דרך מיצגי ענק. קוסמה מעצבת חללים ענקיים– חדרי אינסוף תוך  טשטוש הגבול בין התקרה קירות ורצפה. כדי להעצים את החוויה היא משתמשת במראות היוצרות הכפלה והשתקפויות אינסופיות ומדיה. חדרי האינסוף שלה מציעים למתבונן להפוך לחלק מהיצירה וכמובן, לתעד את החוויה ולצבור לייקים ברשתות החברתיות.

טשטוש הגבולות ויצירת חלל פנטסטי, המאפשר למתבונן חוויה עוצמתית תוך שהוא הופך להיות חלק ממנה, הוא דוגמא נהדרת למרחב פוטנציאלי הנע ברווח בין מציאות לדמיון ומאפשר ביטויו של הפועל בתוכו.

מה הילד רוצה להיות
מה ילד רוצה להיות

מרחב למידה הוא מכלול

אחת מהנחות היסוד שלי בעת שאני מתחילה לעצב מרחב למידה, היא ההתייחסות למרחב כמכלול שלם המחבר בין הרצפה דרך הקירות ועד לתקרה. השפה העיצובית שאני יוצרת היא מחווה אחת גדולה המחברת ותופרת את כל המרחב כולו. לתוכו כמובן נכנסים דגשים פדגוגיים ושאלות על רלוונטיות ולמידה משמעותית כחלק מחוויות מרחב אינטראקטיבי.

אני חושבת שההתייחסות למרחב כמכלול שלם של אפשרויות פוטנצאליות טומנת בתוכה כמה דגשים:

1.    המרחב הפוטנציאלי המהווה את מרחב הפעולה החיוני להתפתחותו של הילד יכול להיות גם מרחב פיזי וממשי, אם נתייחס למרחב הלמידה כאל מרחב בעל אופק פעולה רחב ויזואלית ופדגוגית כאחד. תארו לכם את חווית המשתמש כאשר הוא חווה מרחב המייצר עולם שלם, אחר ומרתק ויזואלית ורעיונית.

2.    חשבו מה הילד רוצה להיות במרחב – מה שברור הוא שקודם עלינו להבין, שהילד כמו החומר, בעל פוטנציאל אדיר וגבולות מתיחה מרתקים אם רק נשכיל בהסרת המגבלות והמחסומים השכלתניים שלנו, אלו המקבעים אותנו לתבניות ידועות מראש, שבהכרח מצמצמות את פעולתו של החומר.

3.    ככל שנרחיב את שטח הפעולה נאפשר מרחב עשייה גדול ומרתק לילדינו. הרחבת שטח הפעולה היא הרחבה פיסית ויזואלית, אך גם הרחבה רעיונית. הרחבה רעיונית תתאפשר באמצעות יצירת תשתית פדגוגית רחבה המאפשרת רשת מסתעפת של פעולות למידה מתחדשות המעוררות לאינטראקציה, סקרנות, תעוזה ויצירה ומאפשרת בסופו של דבר את ביטויו המלא של מהות החומר.

ומה רציתי אני להיות? מה עשתה אותה ילדה כאשר צומצם מקומה? האם שותקה או מחתה ונלחמה?

ימים יגידו, מרחבים ידברו, תעיד חוצפתה.

אנו נעים במטוטלת הנעה בין צמצום להרחבה. הצמצום וההרחבה אחד הם שכן הצמצום יכול כמובן לשתק אותנו עד כדי מצב קטטוני מוחלט, אך הוא זה שיגרום לנו לפרוץ ולמתוח את גבולותינו, ידרוש את הרחבתנו המתבקשת, לדעת, לחקור ולדרוש תחילה לעצמנו, לבטא את היותנו במלוא עוצמתנו, אחר כך עבור ילדינו.

כתבה: עידית אבו, מעצבת פנים המתמחה בסביבות עבודה ולמידה

יצירת קשר

מאמרים קשורים:

חדשנות בחינוך

טיפים לעיצוב ספרייה

ספרייה  – בואו נחשוב על זה רגע. פעם, כשהיינו ילדים, היינו מגיעים לספרייה העירונית, למטרה אחת בלבד: קריאת ספרים. עיצוב הספרייה הסתכם במדפים עמוסי ספרים,

לקרא עוד »
דילוג לתוכן