לא מעט אנו שומעים את המילים "מרחבי למידה חדשניים" נזרקות לאוויר. הן מצד אנשי חינוך מטעם המשרד והן מטעם הנוגעים לסוגיית החינוך באגפי החינוך בעיריות השונות. כאשר המגמה היא ליצור מרחבי למידה המבוססים על חדשנות.
על מנת להבין כיצד יראו המרחבים הללו, עלינו לעצור רגע ולפענח את מושג היסוד – חדשנות. חשוב לי לדון במושג זה, מאחר ולא מעט קרה, שנדרשתי לתכנן מרחב חדשנות, אך כאשר שאלתי למה הכוונה? מהי חדשנות? מהי הציפייה ממרחב חדשנות? לא קיבלתי תשובות ברורות ואם קיבלתי היו אלו תשובות לוטות בערפל כגמגום סמיך, המנסה להיאחז במילים שנראות מוכרות.
מהי חדשנות?
להבדיל מהמונח חדש שכוונתו לדבר הנמצא במצבו המקורי ללא שימוש, במונח חדשנות, ישנו מרכיב קבוע המשמר אותו כייחודי, מקורי, ראשוני, מעניין, רלוונטי, משמעותי. כלומר באומרנו חדשנות, הכוונה למצב היותו של הדבר בתנועה מתמדת, שמחדש עצמו כל הזמן.
כדי להבין לעומק ולחדד את הכוונה האמיתית בעיני, העומדת מאחורי מרחבי למידה חדשניים, יש צורך לסייג את המונח חדשנות תוך השוואה למונח שקול ערך אליו כפי שאני מגדירה אותו. כאשר פתחתי את מילון המושגים, יכולתי לראות שישנן הגדרות ברורות למונחים חדש וחדשנות, וגם למונח ישן. אך בשום מקום לא הופיעה המילה ישננות. למה? משום שהיא אינה קיימת בשפה העברית. אני חושבת שהגיע הזמן שהיא תצא לאור ותקבל תוקף ולו לצורך חידוד המונח חדשנות. אז אם בחדשנות אנו מכוונים לדבר היודע לשמר עצמו כחדש ורלוונטי, המונח ישננות מכוון למצב היותו ישן, שהזמן נעצר בו מלכת, שמשמר ומקבע את מצבו הישן בנקודה סטאטית, מקפיא עצמו. אני מניחה שבשלב הזה, כבר הבנתם כמה רלוונטי המונח שזה עתה הגיתי בהקשר לסביבות למידה, פדגוגיה ותכנון בתי ספר.
פרופ' חנן יניב מרחיב את המונח חדשנות באומרו כי חדשנות היא למעשה דרך פעולה, המציעה מנעד אלטרנטיבות רחב לפתרון בעיה קיימת או להשגת מטרה נשאפת. כלומר החדשנות, כפי שהוא רואה אותה, היא דרך ולא מטרה. אני מאוד אוהבת את הדיוק העדין לכאורה, משום שהוא בעצם תכלית כל הסוגיה העוסקת בתכנון מרחבי למידה חדשניים. כאשר אנו מבינים כי חדשנות אינה נמדדת כלל ברמת החידושים הטכנולוגיים, או עיצוב מרקיע שחקים. לא שזה לא חשוב, אך זה לא העיקר. אלא עיקרה של חדשנות בלגיטימציה שבהתרחשות הפעולות השונות של הלומדים, אשר מתקיימות באופן דינאמי וגמיש.
חדשנות בחינוך היא דרך הפעולה של הלומדים
למעשה, מרחבי למידה חדשניים מהווים פלטפורמה מבנית ורעיונית כאחד המאפשרת ללומד את חקירת הבעיה, סוגיית הלמידה, מתוך מכלול רחב של שאלות רלוונטיות אותן יוכל לשאול כיחיד או כקבוצה, במרחב המזמן זאת. זוהי בעצם תמציתו של המונח חדשנות בהקשר למרחבי למידה.
אז בטרם נרוץ לדמיין מרחב חדשני עשיר בטכנולוגיות ובמדיות דיגיטליות, קירות שקופים, או עוד גחמה עיצובית כזו או אחרת, הלקוחה הישר מעולם הפינטרסט, עלינו להבין כי מרחב למידה חדשני מתחיל קודם כל בשינוי המחשבה של אנשי החינוך מכל קצוות הקשת, בהתאמת הפדגוגיה לדפוסי הפעולה של הלומדים, או במילים אחרות התאמת הפדגוגיה באופן אמיתי למציאות העוטפת את ילדינו, אשר מתקיימת מחוץ לכתליו של בית הספר.
אסביר זאת במילים פשוטות: תחילה אנו צריכים להפנים מתוך הבנה, כי הילדים של היום מתנהלים באופן שונה מאותם דפוסי התנהגות של פדגוגיה המבקשת לשמר את הישננות שבה, המבקשת לצמצם את מנעד האפשרויות לפתרון בעיה, לטשטש את השאיפות הטמונות באופיו של האדם. פאולו פרירה כינה זאת חינוך בנקאי המשמר מבנה חברתי של מדכאים ומדוכאים. (אגב ברור לכולנו כי החינוך כבר לא נמצא בנקודה זאת, אבל עדיין ישנה דרך שצריך לעשות).
הילדים של היום הם אוטודידקטים, החיים בעולם משתנה ולומדים דרך כל החושים.
הילדים שלנו פועלים באופן מסתעף ומרחבי, בצורה סקרנית, אוטודידקטית, נעים ממקום למקום, ממישור למישור ממדיה למדיה, עושים כמה פעולות בו זמנית, לומדים דרך כל החושים, דרך הידיים, הרגליים, הראש, הפה…הם יזמים, חוקרים, מתנסים קמים ונופלים בכל האופנים האפשריים, שאולי לא נוכל לדמיין. שואלים שאלות שלא בהכרח תואמות את מה שתכננו. על כן, המרחב שנבקש להציע להם, יהווה פלטפורמה של אפשרויות מגוונות ורבות לביטוי. מרחב דינאמי, המכיל טכנולוגיות עשירות, מדיות דיגיטליות, התומכות בלמידה לצד עבודה מעשית קרי סדנאות מיקירם. למידה המשתרעת על כל שטח המבנה הפנימי (כיתות ומרחבים ציבוריים) והחיצוני (חצרות לימודיות) תוך חיבור רעיוני ופיסי ביניהם. למידה המאפשרת ביטוי של כל חוזקות הגוף והקוגניציות המשתנות מלומד ללומד. בהקשר זה, הכרחי להזכיר את שיטת רג'יו אמיליה אותה הגה לוריס מלגוצ'י, בהתייחסותו לסביבה כאל רכיב חיוני בהתפתחותו של הלומד, כאל "המורה השלישי" – מרחב המעודד למידה ומלמד בפני עצמו.
זאת אומרת שמרחב עשיר באפשרויות לרכישת הידע המדויק ללומד, לא זו בלבד שתהיה האמצעי לשם השגת המטרות הלימודיות אותן יציב הלומד לעצמו, אלא שמגוון האפשרויות הפתוחות יהוו את המרכיב המשמר את המקוריות, הראשוניות, הרלוונטיות, כיאה לחדשנות.
לסיכום כאשר אנו מתבקשים לתכנון מרחבי למידה עלינו להתייחס למספר דגשים:
- שינוי מחשבה והתבוננות מחודשת ורעננה על דפוסי הפעולה של הלומדים, כלומדים התואמים למציאות המאה 21 – למידה מסתעפת ומרחבית כרשת בעלת הקשרים וצמתים.
- התייחסות לכלל מבנה בית הספר כמבנה מרחבי מסתעף הכולל את שטחי החוץ והפנים, שטחי הכיתות והמרחבים הציבוריים, תוך חיבור רעיוני, פיסי ועיצובי הקושר את הכל.
- יצירת תשתית עבודה עשירה הכוללת פונקציות ואפשריות רבות, החל ממדיות דיגיטליות, למידה מרחוק וכלה בלמידת מייקרים ומלאכות יד.
- תכנון מרחבים המאפשרים ביטוי לכל החושים ולכל הקוגניציות הקיימות.
- יצירת מבנה גמיש המשתנה על פי צרכים. דהיינו שטחי מבנה שיכולים לשרת מנעד פונקציות. לצורך כך, ישנה חשיבות רבה לתכנון מודולרי ונייד, כמו קירות ניידים, רהיטים שיכולים לשנות את ייעודם וכיו"ב.
