מרחב אישי – כל ילד זקוק לבית על עץ

אנו זקוקים לפינה של נשימה 

תובנה ראשונה – יותר ממה שהטבע צריך אותי, אני זקוקה לו. כמכונת החייאה לחולה קורונה בעת קריסה. זה מצחיק, כי בתור ילדה וגם כאדם בוגר, תמיד מצאתי  בבית את מרחב הנחמה, לגוף ולנשמה, מרחב של ביטחון והגנה. לנוח בו מכל היום להרגיש אותו, את  ביתי היפה והמעוצב, לשבת על ספה עם ספל קפה או לבהות כך סתם בתקרה, להנות.  אך ימים מתארכים של קורונה שאינם מותירים לי ברירה אלא להיות רוב הזמן בביתי, מגלים לי כי אני זקוקה לפינה של נשימה, מרחכב אישי, פיסת ביטחון מחוץ לארבעת קירות.

רגע, אני רוצה לדייק, אין הכוונה לומר שביתי הוא קטן ואין לי פינה בביתי לעצמי, לא זה העניין. אגב אני גם חושבת בעניין זה, שגם בבית קטן, אפשר למצוא ולארגן מרחב אישי ופרטית, תוך תכנון מחודש והתאמתו לצרכים משתנים, אבל נעזוב את זה כרגע. הנקודה היא אחרת לגמרי: פינת הנשימה אליה אני זקוקה מסתבר, היא פינה של חיבור לטבע, לפשטות, לשקט, לשגרה אך לא לזו שקבע האדם, אלא שגרה, כפי שהטבע מנהל.

יש משהו מאוד בריא בטבע. האוויר צלול ונקי, מועשר בחמצן המופק מכל הירוק מסביב. משב רוח וריח עלים,  ושקט ורוגע וקצב אחר. בהעדרו של הטבע ממני,  נגרעים ממני משאבים חיוניים לגופי, המשפיעים גם על רוחי ונפשי. אויר דחוס בתוך הבית, חוסר תנועה, עד לכדי ניוון וכאב הגוף. חוסר שמש וויטמין D . ולא אינני רוצה אותו בטיפות, רוצה אותו ישירות מהחוץ, מאור השמש על פני. כל אלו בעצם משפיעים על הנפש, על תחושות סגירות והתכנסות, כאבי ראש ואפילו דיכאון.

כל ילד זקוק לבית על עץ

תובנה מספר שתיים – לפני מספר ימים ישבתי בגינת ביתי וחשבתי לעצמי שנורא הייתי רוצה לבנות בית עץ על גג המחסן, ולמה דווקא עכשיו? איכשהו זהו חלום ילדות שלא התממש, משהו שמאוד רציתי להעניק לילדיי אך בינתיים הם גדלו ואין לי הצדקה לבקשתי אלא רק רצון אינטואטיבי של כאן ועכשיו. ואיך זה קורה שדווקא בימים שכאלה, מהדהד לו שוב במלוא העוצמה רצון שכזה? כשהייתי ילדה, אחד הדברים שמאוד אהבתי לעשות, זה לבנות מחנה מחוץ לביתי.

היינו מרחיקים, כמה חברים לתוך סבך גינת הבניין, ומקימים שם מחנה קטן, היינו יושבים בצוותא או לבד, ומעבירים שם כמה שעות לפחות. ואף מבוגר לא הפריע, ומה ששמענו זה רשרושי עלים ורוח בין העצים. ובעיקר חווינו את השקט ואת הטבע, ולא הרגשנו שום מכאוב, רק שמחה ענקית בלב, והמון רעיונות ויצירתיות ודמיון שפרחו להם שם במחנה קטן.

ילדים צריכים מרחב להתפתחות תקינה

תובנה מספר שלוש – כתבתי בעבר על חיונותו של ילד למרחב, על המרחב הפוטנציאלי של דמיון, לו זקוק הילד להתפתחותו התקינה, ומה בין זה ובין תכנון מרחב בית ספרי, כזה שישק למרחב הדמיוני ויאפשר את מימושו של אותו פוטנציאל. לא פעם אני חוזרת ומדגישה את חיוניות התנועה ומרחב הפעולה, וכמה דפוס הלמידה, הפדגוגיה והמבנה המתכתבים זה עם זה, אינם תואמים את המציאות העכשווית.

אך האמת היא שהם אינם תואמים פשוט את טבעו של האדם, את טבעו של הילד, שהוא בעצם הגרעין האותנטי, ללא כל פילטרים ומסכות, של מה צריך להיות: עד כמה זה לא הגיוני היחס בין מספר התלמידים לגודל כיתה הקבועה בפרוגמה שכמעט אינה משתנה. עד כמה זה מגוחך להושיב תלמידים לשעות של שעורים, להקשיב למילים. עד כמה המערכת עסוקה בלאבחן ולאתר לאתר ילדים עם צרכים מיוחדים, בעיות קשב וריכוז, שמספרם רק עולה יותר ויותר.

ימים אלו של קורונה, מזכירים לי עד כמה הילדים הם הרבה יותר חכמים, לעיתים אף יותר מאיתנו המבוגרים, בזיהוי הצרכים של עצמם. כי אם ילד זע ולא נח במושב כסאו, כי אם לילד קשה נורא להקשיב, כי אם ילד מפריע,

אין זה אומר שמשהו אצלו לא תקין, זו דרכו פשוט להודיע, כי נפשו כמהה לקצת לטבע, לפינה של שקט ונשימה. לחילוץ עצמות, לרוץ לעבר החוץ ברגליים יחפות, למחנה כזה או אחר, לבית רעוע מקובע לו על עץ, למרחב הדמיון של עצמו, לאוויר צלול ונקי, ללמידה מתוך התבוננות, מתוך מנוחה והשראת הטבע ישירות על פניו. בהקשר זה, מצלצלות מילותיו של Kengo Kuma , אחד מגדולי האדרכילים היפנים בן זמננו. "היו צנועים", זוהי משנתו, תשתית הפעולה הרחבה ליצירותיו המופלאות, המרהיבות ביופין ולא משום העמסת חומרים, לא על זה עומד העניין, אלא משום הבנה בסיסית של הטבע, יצירת שפה הרמונית המשלבת בין אדריכלות הנוף לטבע עצמו.