סוגיית תכנון סביבות עבודה, משרדית ולימודית כאחד, נדרשת לחשיבה מקיפה ויסודית באשר לצרכים ולפונקציות שהיא צריכה למלא. בחינת הערכים החברתיים, התרבותיים, תפיסות העולם לרבות התפיסות החינוכיות, הם אלו שיגדירו את המתווה לתכנון סביבת עבודה מדויקת לקהל המשתמשים.
במילים אחרות, אופן תכנונו של המרחב הפיזי יגדיר את דפוסי העבודה ואופן ההתנהגות של המשתמש בו. אם בעבר, זכורות לנו סביבות העבודה ככאלו המוגדרות לשטחים סגורים ומצומצמים, (בין אם היו אלו כיתות או משרדים), הנשלטים באמצעות מערכת פיקוח מבנית וניהולית כאחד: מסדרון צר וארוך, המשמש למעבר, המוביל את המשתמשים לחדרים/שטחי העבודה באופן מבוקר ועל פי לוח זמנים קבוע, ומגדיר באותה העת את איסור השיטוט הסתמי בו, או כיתות לימוד סדורות, המכוונות לנקודה פרונטאלית של פיקוח. כיום, אנו מדברים על סביבות עבודה דינמיות, ורסיטליות, המטשטשות את הגבול בין שטחי הפנים לחוץ, בין השטחים הפרטיים לשטחים הציבוריים.
העולם השתנה ואיתה סביבת העבודה
סביבת עבודה המתייחסת לקהל המשתמשים כקהל אקטיבי, סקרן האחראי על פעולותיו. סביבת עבודה המאפשרת ותומכת בהבניית הידע על ידי קהל המשתמשים לשם פיתרון בין אם לימודי או עסקי. שאגב, בהחלט היא משקפת את ערכי התרבות הנוכחית שלנו כיום. ערכים כמו גלובליות, פרסונליות וקהילתיות, שיתופיות, מציאות משתנה, הם רק עוד חלק מתוך רשימת מונחי מפתח הנגזרים מהתרבות שלנו. הם גם מגדירים את המתווה החדש של סביבות העבודה.
התבוננות בסביבות עבודה עכשוויות מעידות על הגדרה מחדש וניסוח מחודש של השטחים הציבוריים כשטחים משמעותיים מרווחים, המייצרים פעילות ומזמינים להתכנסויות כאלו ואחרות. הגבול בין השטחים הפרטיים בין אם זאת כיתת לימוד או משרד לבין המרחב הציבורי הולך ומיטשטש, וכיום אנו יכולים לדבר על המרחב הציבורי כמהווה המשך טבעי להתרחשות במרחבים הפרטיים הן מבחינה עיצובית והן מבחינה רעיונית. אני רגע רוצה לחדד את נושא הגבולות ולהדגיש כי אין הכוונה לביטול מוחלט של שטח פרטי או ציבורי לטובת יצור כלאיים, אלא הכוונה היא יצירת הרמוניה בין השטחים, מעין מעברים דיפוזיים ורכים מבחינה רעיונית ועיצובית כאחד.
בהנחה כי המבנה משקף תפיסות עולם, ערכי תרבות, בהחלט ניתן לראות הקבלה בין טשטוש הדיכוטומיה בין הפנים לחוץ, הפרטי לציבורי לבין אופיו של המשתמש וצרכיו בעידן העכשווי.
שינוי תפיסות עולם בזכות WEWORK
במונחי העולם החינוכי נדבר לדוגמא על פרסונליות וקהילתיות. ערכים המדגישים את כוחו של הפרסונל, הייחודיות שלו ומכאן חשיבות הטיפוח של חוזקותיו ותרמותו לעצמו ולאחרים. לצד קהילתיות המדגישה את השיתוף וחתירה לפיתרון או מימוש אתגר, באמצעות שילוב כוחות של כל הפרסונות, בהנחה שכל הפרסונות מהותיות לשם יצירת הפיתרון. בעולם העסקי נוכל לדבר על מונחים הנגזרים מטביעת המונח WEWORK.
ברגע שחברת WEWORK טבעה את חותמה באג'נדה העסקית הכל כך ייחודית לה כבר לפני למעלה מעשור, היא סחפה אחריה וחוללה מהפיכה שלמה בכל הנוגע לגישת עיצוב המשרדים ובהתייחסות לשאלה הבסיסית: מהי בכלל סביבות העבודה? התבוננות בפרויקטים משרדיים עכשוויים מצביעה על השיח הקיים בין המרחב של הפרט לבין השטחים הציבוריים המתפקדים כמפגשי נט וורקינג שונים. אמת היא שמזמן איננו מדברים על WEWORK כמונח, אלא אנו מתייחסים לזה כערך הטובע את חותמו ומרחיב לאופקים חדשים. במכללת רופין לדוגמא השיח החינוכי עוסק ב WELARN, במשמעויות של חדשנות בהקשר החינוכי וכיצד באה לידי ביטוי הפדגוגיה בעידן המשתנה בו אנו חיים. לא מזמן שמעתי ניסוח נפלא של עירית קרן ואלי אלול מסטודיו קונטקס המתאר את האיזון העדין שבין הפרט לכלל בשם WEME. המונח שהן טבעו הוא באמת נפלא בעיני מאחר והוא טומן בחובו את כל החוכמה, אם מיטיבים לקרוא אותה.
במילים אחרות, יצירת ההרמוניה ושיח מיטבי בין השטחים הציבוריים לשטחי הפרט הם הכרחיים ומהווים את הבסיס לפעולה במציאות של ימינו. עלינו להבין מה אנו מבקשים באותו שיח, איזה תקשורת אנו רוצים לייצר בין הפרט לקהילה.
ישנה חשיבות איתנה למתן ביטוי למרחבו של הפרט, הפיזי והרעיוני שלו, לצד טיפוח המרחב הציבורי והפיכתו למשמעותי ורלוונטי, העונה על צרכים קהילתיים ופרטיים כאחד. השיח העיצובי והאדריכלי חייב לעסוק במתן פתרונות וביטוי לפעולות אלו בבחירת החומרים, תכנון נכון ומדויק, ולאוו דווקא תכנון המוגבל לגריד של צירים ישרים.
קביעת גמישותו של המרחב ויצירתו כוורסטילי, קביעת סוגי המפתחים החוצצים בין הפרטי לציבורי והבנת המשמעויות הכרוכות בכך. בהערת סוגריים מודגשת, מילה בסוגיית הקירות השקופים/מחיצות רצפה תקרה שנכנסו כטרנד עיצובי עכשווי גם למשרדים וגם לבתי הספר.
על פניו התוצאה הויזואלית נראית כנעימה לעין, חדשנית, הייטקית ועוד ניסוחים מגוונים. ויש אף שיחשבו לקבוע אותה כמייצרת שקיפות בין השטח הפרטי לציבורי, אוי לאלה, החושבים כך!
כלל ברזל בעיצוב
כל אלמנט טובע לעצמו את הפרשנויות מעצם מהותו בחלל. כאשר אנו בוחרים בשימוש במחיצות רצפה תקרה שקופות עלינו לשאול את עצמנו, מהו הערך אותו אנו רוצים לבטא. יצירת מחיצת רצפה תקרה שקופה, קירות שקופים, באופן אוטומטי המגיע רק גחמה עיצובית, מזמינים לצפייה, התבוננות, באופן אינטואיטי ביותר, אגב זוהי פרשנות מהותו של אלמנט הזכוכית. ובמובן האגרסיבי להצצה ופיקוח. האם לזה התכוון המעצב? איש החינוך? האם בקביעתי את המחיצה בחלל ביקשתי לוודא מה עושה הפרט? או אולי חמור מזה, האם בקשתי לשלול ממנו את חופש הפרט?
אם כן, דעו כי חזרנו אחורנית בזמן לעידן המודרני כחלק נכבד מערכיו מושתתים על מידור ופיקוח.
כתבה: עידית אבו, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב מרחבי למידה ומרחבי עבודה.
